100 שנה לשכונת שערים

בסוכות, חגגו 100 שנים לעלית התימנים והגעתם לשערים. במסגרת החגיגות נערכו סיורים בשערים ובמרמורק.
הסיור בשערים החזיר אותי למחוזות ילדותי.

סבתי גרה ברחוב מנשה קפרא, הרחוב הראשון של שערים, ולמרות שהבית בו גרה נהרס ובמקומו נבנה בנין רב קומות, עדין היה מענין להזכר.

התהלכתי ברחוב וניסיתי למצוא את הבתים ובעיקר בתי הבוץ שזכרתי.

וגם מבנה שרותים, שהיה מחוץ למבנה המגורים

בשעות הבוקר לפני שהחלו הסיורים, ניתן היה לפגוש את תושבי הרחוב שהם גם ילידי השכונה, ששמחו לספר ולהזכר בימים עברו. קיבלו את המטיילים בחמימות האופינית להם ובמאור פנים.

הביקור היה מענין בעיני ולכן החלטתי להביא את דודתי יעל ולחזור איתה על המסלול, ואכן, העיקר של הסיור היה המפגש עם האנשים, והזיכרונות שעלו. 
דודתי יעל עם אידה רוקבן

עם הבן של רחמים החייט


המפגש שלה עם האנשים הצליח להעביר לי מקצת מהאוירה המשפחתית של אותם ימים שאפיינה את השכונה.

גם ליד הבתים נעצרנו והיא ניסתה להזכר מי גר בכל בית ומה סיפורה של המשפחה שגרה בו.

הסיורים המודרכים החלו בסיפוריו של דר` דני בר מעוז שחקר את תולדות התימנים וכתב כמה ספרים בנושא, הוא סיפר על עליתם של התימנים לארץ, ועל המורה זרובבל שפגש אותם ביפו, והפנה אותם למושבה רחובות, בה לימד בעבר.
התימנים הגיעו לרחובות בתקופת הקיץ, והקימו לעצמם סוכות, אך כשהגיע החורף ואיתו הגשמים, לא יכלו להמשיך לגור בסוכות, ועברו לגור אצל האיכרים ברחובות.
איכרי רחובות איפשרו לתימנים לגור במחסנים או באורוות והרפתות.

דני סיפר את סיפורה של מרים שילדה ברפת וסיפרה כיצד גנחה בזמן הלידה, והפרה לידה גנחה גם היא.

"הדוד משה" הלא הוא משה סמילנסקי, בא לבקר בשערים

את סיפורה של מרים מזרחי, אשה מיוחדת במינה,  אני סקרנית לקרוא בספר חדש שנכתב לאחרונה ויצא בימים אלו. מאבא שלי ודודותי שמעתי שהיתה אישה טובה ומיוחדת. היום מהסיפורים המועטים שסופרו עליה הבנתי שהיתה אישיות יוצאת דופן ומנהיגה.

 

אחד הסיפורים על מרים שלא יכלה לראות שילדי התימנים מסתובבים ברחוב, כי ההורים עובדים מבוקר עד ערב ולכן החליטה לפתוח גן ילדים, בו היו כארבעים ילדים, וללא אמצעים הצליחה לנהל את הגן במשך שבע שנים.

מרים גם דאגה לזכויות אנשי שערים וכאשר היו חגיגות לעיר רחובות, והעיר קושטה בפנסים, אבל האור לא הגיע עד לשערים, היא אירגנה את אנשי השכונה, שיצאו עם נרות דולקים להראות לבני רחובות `באנו חושך לגרש`.

רחוב מנשה קפרא היה הרחוב שבו מרבית קבוצת הכדורגל האגדתית גרה

מנשה קפרא עצמו שהיה איש צנוע ומיוחד לא הצטלם מימיו, את זה שמעתי לפני שנים מחוי נכדתו, וכאשר נפטר, ובני ביתו נזכרו שאין תמונה שלו, החליטו לצלמו, וכך התמונה היחידה של מנשה קפרא תולמה לאחר מותו וכפי שדני אמר האיש היחיד אשר `מת להצטלם`

 ברחוב היו בעבר מספר בתי כנסת אשר נבנו  מבוץ, כפי שהיה נהוג לבנות בתימן. אני זוכרת אותם כמבנים ארוכים ונמוכים מסוידים בלבן. בית כנסת אחד נשאר של עולי חיג`אז, והיום היה מכוסה בגג ומסביבו גדר, כי המבנה אינו בטיחותי, אבל יש כוונות לשמרו.

הארמון, כך כינו את המבנה בעל שלוש הקשתות

 

ביתם של משפחת צנעני מראשוני שערים ומיסדיה, נבנה ב 1918.
במהלך הבוקר נתלה בד גדול עליו צילומים של בני המשפחה
ועוברים ושבים נעמדו וניסו לזהות את האנשים בתמונה

המזרח
חברה לתחבורה ציבורית אשר הוקמה ב 1931 על ידי חיים מדהלה, אברהם עובדיה וחברים נוספים. ברשותה היו שישה אוטובוסים ומשאית אחת. חניון החברה והמוסך שכנו בחצרו של ר` חיים מדהלה ברחוב מנשה קפרא. החברה הוקמה עקב יחסם הפטרוני והמתנשא של החברה האשכנזית שדחתה את בני תימן מלבוא בקהלם כאזרחים שווי זכויות.

לימים לאחר תלאות רבות נחתם הסכם עם חברת "דרום יהודה" אשר רכשה את חברת "המזרח".

בזאת נקבע הישג שחברת "דרום יהודה" התחיבה לשרת גם את בני השכונה.
ציטוט מתוך ספרו של דני בר עוז "ואת עלית על כלנה".

בעקבות הסיפורים ששמעתי בשערים ובמרמורק, נסעתי לבקר בחצר כנרת ובבית הקברות של כנרת, שם קיבלתי הדרכה, אך לא הוזכרו תימני כנרת שגורשו.

דיווח בהמשך