המוזיאון הפתוח לפיסול מודרני - יפן

ביקור במוזיאון הפתוח לפיסול מודרני בינלאומי באזור אקונה

 בגן הגדול היו פסלים רבים של הנרי מור (1898 - 1986),

הנרי מור העמיד במרכז חיפושיו את האדם, את גוף האישה, סמל הפוריות והאמהות.

 כפסל  שילב בין פסליו לבין הסביבה. יצר חללים בתוך הפסל שעוזרים לשילוב עם הסביבה. 
 

פסל מדהים שמכל צד נראה שונה

ה`פסל` הגדול שברקע, משמש כמבוך וילדים נכנסו לתוכו.

גינת במבוך, בה ראיתי ילדים רצים ונהנים

באחת הפינות, אגם מים קטן, עם דגים שניתן להאכיל. ובמרכז הפסל הכתום.

תחנת ריענון. כאן ניתן לטבול את הרגלים במים, לנוח קצת ולהמשיך בסיור במוזיאון הפתוח.

 פינת ישיבה

 

במוזיאון היו גם מגדל של ויטרג` עליו אכתוב בנפרד, ופבליון של פיקסו.

הפסל צדוק בן דוד בתערוכה `טבע האדם`

התערוכה של צדוק בן דוד במוזיאון תל אביב מפתיעה ומרתקת כאחד.
שמעתי על התערוכה והבנתי שגם מותר לצלם במוזיאון (איזה הפתעה משמחת)
ברחבת המוזיאון, בחוץ, ישנו מיצג ראשון של הפסל צדוק בן דוד

ובתוך המוזיאון מוצגת תערוכה בשני אולמות נפרדים.
באולם הראשון דמויות אדם, ועצים, כולם גדולים (חלקם גבוהים מאדם ממוצע)
בכתבות שראיתי בעיתונים היה כתוב שאת הפסלים הוא יוצר מחתיכות ברזל שמתוכן האו גורע חלקים, והכל בעבודת יד.
מרשים ביותר.

 

בחדר השני מיצג שנקרא `שדה שחור` ובו מעל 20,000 פרחים וצמחים ממינים שונים, בגובה של כמה סמ`.
הצמחים תקועים בחול, במשטח שגודלו  140 מטר.
כשעומדים בכניסה נראים כל הצמחים בשחור על הרקע הזהוב של החול.
ואילו מן העבר השני נראים הצמחים כשהם צבועים בשלל צבעים.
מראה מרגש מאד.
לא מבינה כיצד ניתן לחתוך ברזל בצורה כל כך עדינה ומדויקת ביד,
אבל זהו פרט שולי, כי המראה מרשים ומפעים.
התישבתי על הרצפה וניסיתי לבודד חלק מהצמחים.

 

 

 

ותודה לטל האחיין החמוד שלי, שהסכים ללכת איתי למוזיאון.

שני פסלים של אליהו, מהמוחרקה

ביקרתי בעיר נצרת והלכתי לבדוק פסל, שנאמר לי שנמצא בחצר ביתו של נג`יב נופי.
בעלת הבית התנצלה שבעלה איננו, אבל יצאה וסיפרה קצת על הפסל.
ועל הפסל נג`יב נופי שפיסל את הפסל החדש של אליהו הנמצא במוחרקה
כשחזרתי הביתה נכנסתי לויקיפדיה לקרוא על הפסל
והנה הסבר מפורט
איך הגיע פסלו של אליהו מהמוחרקה, לחצר פרטית בנצרת


פסל אליהו הניצב בחצר אינו הפסל המקורי. הפסל הראשון היה מעשה ידיו של נזיר כרמליתי, מבוואריה והוא הובא לארץ בשלהי שנת 1914 ביזמת האב סיריל שהיה ראש המסדר בכרמל בשנים 1905-1919. ואכן, הפסל המצוי היום בנצרת, עשוי מאבן חול צהבהבת וגסת גרגר, מהסוג ממנו בנויים בית העיר מינכן בבוואריה[2].

בעודו מונח באריזתו, פרצה מלחמת העולם הראשונה וחיילים טורקים שערכו פשיטת שוד על המנזר, פרצו אז הארגז בתקווה למצוא בו מטמון. משנתאכזבו, כרתו בזעמם את ראש הפסל ואת ידו הימנית שולפת החרב. הראש הוטל לבור המים הסמוך. לאחר המלחמה הועלה הראש מהבור והושב על כנו אולם היד הקטועה לא נמצאה. ותיקי המטיילים זוכרים את הפסל המקורי שעמד בתוך חורשה מחוץ לחצר המנזר.

אליהו פוסל כשראשו שמוט בעצב על חזהו, כאילו הוא בוש במעשהו. ידו הימנית אוחזת בחרב שמוטה. חוקר ארץ ישראל יהודה זיו סבור כי התנוחה ביטאה חרטה וצער על תוכחת ה`: "לֹא בָרוּחַ ה`... לֹא בָרַעַשׁ ה`... לֹא בָאֵשׁ ה` ...(כי אם) בקוֹל דְּמָמָה דַקָּה". ‏‏[3] לפי תפיסת עולמה של היהדות.

שתי אגדות עם קשורות אל פסל זה. תחילה ייחסו את קטיעת היד לנפוליאון בונפרטה בעת המצור על עכו ב-1799 וכן גם לקאוקג`י בעת קרב משמר העמק. לפי האגדה האמינו השניים כי כל עוד יניף אליהו את החרב הם לא יצליחו במלחמתם, ולפיכך שלחו חיילים לקטוע את היד. אולם אלה רק אגדות משום שבתקופת מצור נפוליאון על עכו טרם נוצר הפסל ובעת קרב משמר העמק הייתה היד קטועה מזמן.

בשנת 1964 או 1958 ‏‏[4] הוצב בחצר המנזר פסל חדש של אליהו מעשה ידיו של הפסל הנצרתי נג`יב נופי. הפסל הישן הועבר אל חצר ביתו של הפסל בנצרת. נופי פיסל את אליהו לפי התפיסה הרווחת בנצרות, והוא מתארו כנביא לוחם הכופה את האמונה הדתית באמצעות חרב שלופה נוטפת דם שהוא נושא בידו המונפת ורגלו נשענת על הראש הכרות של אחד מנביאי הבעל.

פסלים מעניינים בארסוף קדם

בדרך מנתניה הביתה, אחרי שפיים, ראיתי בשדה כמה פסלים סביבתיים.
הסתקרנתי והחלטתי לחזור לראות אותם מקרוב.
משפיים ישנה פניה לארסוף קדם, לא הכרתי את המקום, ומסתבר שזהו ישוב לא מוכר על ידי הרשויות
ובשטח הגדול ששמסביב שנועד להיות חלק משמורת טבע נמצאים פסלים מעניינים ויפים.
המשכתי להסתובב בין השבילים ונהניתי מהפסלים הסביבתיים



















קישור לאתר של ארסוף קדם והסבר איף להגיע