הכנסייה
הרוסית היפה שעל גבעה קטנה באבו-כביר, משכה את עיני שנים רבות כשהייתי
מבקרת בבית ספר לטבע ובגן הבוטני. כל השנים נאמר לי שאין אפשרות להכנס
למקום.
קראתי
לאחרונה שעד שנת 1991 היה המקום די מוזנח. גרו בו כמה נזירות שדאגו לשמור
על המקום, ויהודי רחום, דאג להן לאוכל. באותן השנים היתה הכנסיה נפתחת רק
ביום טביתא הקדושה, החל בחג הפסחא הפרבוסלבי
שמה
של הכנסייה טביתא הקדושה, על שמה של נערה צדקת שמתה וחזרה לתחיה בזכות נס
שחולל פטרוס הקדוש. כיום, שמה של הכנסיה נושא את שמו של פטרוס – מחולל הנס.
מאז שיפור היחסים עם רוסיה והעלייה הגדולה, חלה התעוררות. מספר המתפללים הלך וגדל וגם עובדים זרים נוצרים מהסביבה גילו את הכנסייה.
צוותים נשלחו לטפח את המקום. קירות הכנסייה והמבנים הסמוכים נצבעו, ופנים הכנסייה שופץ ושוחזר.
בשבת בבוקר החלטתי לבדוק האם באמת ניתן להכנס לכנסיה. דלת ברזל ירוקה נפתחה בידי כמה אנשים שבאו להתפלל, ואני בעקבותיהם.
מצד שמאל מבנה יפה, כולו צבוע ומטופח

ישנה
גם גינה יפה אבל אני ממהרת לראות את הכנסיה. והנה מבט ראשון של הכנסיה
כולה, ולא רק מגדל הפעמונים שהייתי רואה שנים מעבר לגדר האבן.

במעלה השביל האיקונה של מרים וזר פרחים לרגליה.

הכנסיה עצמה קטנה ומקושטת מאד, הצלחתי לצלם תמונה אחת ואז ביקשו ממני לא לצלם.
מאחורי הכנסיה 3 קברים,

מבט נוסף מבחוץ

את החלונות ודלת הכניסה

תצפית אל קברה, של טביתא הנמצא על גבעה קטנה מאחורי גדר אבן.

ואני ממשיכה לגינה המטופחת של הכנסיה
חזרתי הביתה לקרוא קצת על הכנסיה ולמדתי שבשנת 1894 נחנכה במקום הכנסייה והפכה למרכז ציבורי ופוליטי של הנתינים הרוסים בארץ.
עולי רגל רוסים חנו בה בלילם הראשון בארץ ישראל, יש גם שחנו בה בלילם האחרון בעולם הזה, והללו קבורים עד היום בחצר הכנסייה.
במלחמת העולם הראשונה גורשו, הרוסים מן הארץ, והכנסייה הפכה לקסרקטין של הצבא התורכי ביפו.
בשנות המנדט הבריטי הכנסייה הפכה לבסיס צבאי למחצה. צלפים התמקמו בצריח והמטירו אש לעבר תל-אביב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה