פסלים במכון ויצמן

מכון ויצמן ברחובות, הוא אחד המקומות שאני נהנית לטיל ולבקר מאז ילדותי.

החלטתי יום אחד להכנס למכון כאורחת, ללכת למרכז המבקרים ולראות את הסרט שמראים לאורחים (סרט נחמד מאד),

אחר כך רכשתי חוברת הנקראת `פסלים בקמפוס` ובה הסברים על הפסלים הרבים שבמכון,(תחקיר הריאלה הירש) והלכתי לראות ולתעד את הפסלים.

את חלקם של הפסלים אני מכירה שנים רבות, אבל לא ידעתי את הסיפור מאחורי הפסל, חלקם היו לי חדשים, וישנם כמה פסלים שלא הגעתי אליהם עדין, והם מחכים לפעם הבאה.

"מלך ומלכה", 1972-1971

נמצא מול מדרשת פיינברג, הפסל סורל אתרוג מקנדה

הפסל "מלך ומלכה" שייך לסדרה הקרויה "אומים וברגים" שעליהם עבד האמן בשנים 1973-1971. דמויות "המלך והמלכה" מורכבות מיסודות מודולריים, פרקים שנעים על צירים, ונראים כיוצרים אפשרות של פתיחה וסגירה, אם כי למעשה הם אינם מסוגלים לנוע. על יצירתו של אתרוג כתב מרשל מקלוהן: "עולמו של אתרוג מציג את המתח בין העולם הישן האורגני והחזותי לבין האדם החדש האלקטרוני, הנטול בשר ודם". המלך והמלכה בעלי הכתרים המזכירים קרניים רומזים על העניין שגילה אתרוג בתרבות האינדיאנית, בעוד שבצורתם המכנית הם מזכירים גם רובוטים טכנולוגיים. הפסל "מלך ומלכה" נתרם על ידי האמן לזכרו של סמואל י. זקס ובהוקרה לאלמנתו, אילה.

 

"מנורה" / "הסנה הבוער", 1964

בברלי פפר, באיטליה.

הפסל "מנורה" / "הסנה הבוער" מוקדש לזכרו של ג`ון פ. קנדי, נשיא ארה"ב שנרצח בשנת 1963. הפסל נוטה למופשט והוא בעל דימוי כפול. מצד אחד הוא נראה כמנורה ששבעת קניה עשויים לוחות מתכת, ובמבט אחר הוא נראה כ"סנה בוער" שמתוכו עולה הכתובת "ברוך אתה יי". בסיס הפסל עשוי אבני בזלת מקומיות, המהוות מעין מחווה ישראלית לאישיותו של הנשיא הנרצח. בהיבט נוסף, אבני הבזלת החומריות והכבדות נמשכות בכוח הכבידה כלפי מטה, אל קרקע המציאות, בעוד מנורת המתכת המבריקה והמודרנית יוצרת תנועה מנוגדת, כמעט רוחנית, השואפת כלפי מעלה, לקיום נעלה יותר.

הפסל נמצא בקצה `ההר`. בילדותי הייתי מגיעה למדשאות המשופעות, היינו מתגלגלים במדשאה ואחר כך מטפסים לקצה הגבעה שם נמצא הפסל.

 

"המשכיות", 1979

מנשה קדישמן, ישראל

הפסל "המשכיות" עשוי לוחות פלדה אפורים עצומים החתוכים כך שהם יוצרים חללים שצורתם צורה ארכיטיפית של עץ, שהוא, למעשה, "עץ בתשליל". הצופה כמו "מוזמן לחדור" לתוך היצירה, להגדיר בכל פעם מחדש את העצים הנעדרים, וליצור "המשכיות" בדרכו. צלליתו של העץ השקוף מבטאת את דרכו של האמן להתערב בטבע בנגיעות זהירות, מתחשבות, בלתי-מזיקות. יער המתכת מוצב בין עצים חיים ויוצר ניגוד בין חום העץ לקור המתכת. הפסל נתרם על-ידי קבוצת ידידי המכון, בראשות נורמן כהן, כהוקרה להארי לוין.

 

האם יש לפסי העצים הללו בירושלים שגם הם של קדישמן, קשר לפסל ברחובוות?

שמעתי שהפסלים בירושלים הם אותם עצים שהוצאו מתוך לוחות המתכת של הפסל ברחובות.

אנדרטה לנספים בשואה, 1972-1971

דני קרוון, חי בישראל, בצרפת ובאיטליה

 האנדרטה לקורבנות השואה, העשויה ברונזה, אבן, מים ואש, מתארת ספר תורה שבור, חצוי לאורכו, שטוף אור. הספר מונח במשופע על קוביית אבן לבנה שצירה המרכזי מבוקע. בגוף הספר חרוטים וצרובים שמות של יהודים מהנפוצים בקרב קורבנות השואה ומספרים שנחקקו על ידיהם. הצבת הספר על בסיס אבן יוצרת מצב של חוסר שיווי משקל, משהו בין "מעופף" ל"נופל". משני הדפנות הפנימיים של האבן נוטפים מים, כמו דמעות, טיפה אחר טיפה. דרך מעבר תת-קרקעי הם מתנקזים לקו מרכזי, מעין תעלה, ההופכת בהמשך לפסי ברזל של מסילת רכבת. על בסיס הפסל נחקקו ביידיש דברי הנשיא חיים ויצמן, שנאמרו בקונגרס הציוני, המקיפים את הבסיס שש פעמים.

 הפסל נמצא בכניסה לארמון הנשיא, בקצה הרחבה הגדולה, שם היינו מתאספים אחת לשבוע בששעות הערב ל`ערבי קיץ` מופעי תרבות. ניתן היה לראות את תושבי העיר בנהירה גדולה הולכים לאורך שדרות זיו עד לרחבה.

   

"עץ החיים", 1958

ברנרד רדר ז"ל, ניו יורק

 הפסל "עץ החיים" ניצב על גזע רחב, וממנו מסתעפים ענפים רבים, שחלקם מעוצבים בדמויות של נשים שופעות איברים, שרגליהן, זרועותיהן ובגדיהן נראים כממשיכים את הסתעפותם של הענפים. התבוננות מעמיקה יותר מגלה כי נשים אלה "יולדות" שפע של יצורים קטנים יותר. דמויות אלה משרטטות עולם אופטימי, דימיוני אגדי, הניזון מזכרונותיו של רדר מעיר הולדתו, צ`רנוביץ, שהיתה אחד ממקורותיה של התנועה החסידית. במבנה המורכב מצויים גם רמזים למיתולוגיה היוונית ולתרבות צרפת. שילוב גוף האדם עם עולם החי והטבע הדומם יוצר הוויה חדשה, פנטסטית וסוריאליסטית, המשולבת עם יסודות תיאטרליים ומיסתוריים ורווי אווירה פיוטית.

  

"מנורה" / "עץ הדעת", 1969

נתן רפופורט ז"ל, ניו יורק

 הפסל "המנורה" / "עץ הדעת" עשוי בסגנון הנוטה למופשט. זהו פסל רב-משמעי בצורתו: מכיוון החזית הוא נראה כמנורה בעלת ששה קנים הפרוסים לצדדים, כשהקנה השביעי, המרכזי, ניצב באלכסון. מזווית אחרת הוא מזכיר עץ, כאשר בינות לענפים שזורים תפוזים. במבט מהצד הוא נראה כיונה הפורשת כנפיים במעופה; או מזכיר כף-יד המושטת למרום כבתפילה; ובמבט חזיתי נוסף הואנראה כדמות אדם הנוטה לאחור כשרגליו משמשות משען למאסה שמעל, כשידיו מוכפלות, משולשות ופרוסות לצדדים וכשאת מותניו מקיפים אלקטרונים, או לוויינים. הפסל "מנורה" / "עץ הדעת" הוקדש ללורד זיו ליום הולדתו ה80-.

 

"שלושה גוזלים", 1959

משה שטרנשוס ז"ל, ישראל

 הפסל "הגוזלים", העשוי מתכת, מתאר גוזלים דקים וגבוהים, מתמתחים מלוא קומתם בפוערם את מקוריהם העצומים והמוגזמים ברעבתנות, תובעים מזון, ומשעשעים בצורתם. דקות הצוואר והזדקרות הנוצות הבודדות עליו מוסיפים לפסל ממד של הומור. שטרנשוס היה מהראשונים שנטו ופנו לסגנון המופשט. כחבריו דב פייגין ויחיאל שמי בקבוצה האוונגרדית "אופקים חדשים" עוסק גם הוא מאמצע שנות ה50- של המאה ה20-. במוטיב "הציפורים" וה"קן". לרוב בנויים אלו מחלקי ברזל תעשייתיים, אבל גם כשהוא מתבסס על מבנים גיאומטריים נקיים, כגון גלילים, כדורים וחרוטים, זכר לקוביזם, עדיין ניכר ביצירותיו קשר הדוק עם האדם והחי.

 את הפסל שלושת הגוזלים הכרתי כשהייתי מבקרת את חברי מבית הספר היסודי שגרו במעונות וולפסון. הפסל נמצא בכניסה למעונות.

 

"עבודת קודש" או "ריטואלה", 1969

ברונו ג`ורג`י ז"ל, ברזיל

הפסל "עבודת הקודש", הקרוי גם "ריטואלה", מוקדש לזכרו של עמוס דה-שליט אשר שאף לעצב עולם טוב יותר באמצעות המדע. הוא מורכב משני גופי שיש קאררה לבנים, נדירים בגודלם, במשקל כולל של שבע טונות, המחוברים במרכזם ויוצרים כמעט צורת המספר שמונה. השניים רכונים האחד לעומת חברו, כממתיקי סוד, או שקועים בתפילה. ג`ורג`י מתייחס כאן אל החלל הריק כאל גורם צורני שווה-ערך לצורות חומריות מאסיביות. מיקומו של הפסל בלבה של בריכת מים יוצר השתקפות המכפילה את נוכחותו של הפסל בתוך סביבתו. הפסל נתרם למכון בשנת 1969 על-ידי אדולפו בלוך מברזיל.

עמוס דה-שליט, מעבר להיותו מדען חשוב, היה אבא של חבר מבית ספר.

 "סמאפור", 1992

יגאל תומרקין, ישראל

הפסל "סמאפור" שייך לסדרת ה"אובליסקים" של האמן. הוא עשוי ברזל מחושל, המטופל במכות פטיש תעשייתי כבד, ונישא אל-על. שמו, "סמאפור", קרוי על שמה של שיטה לאיתות חזותי המשמשת את יורדי הים ואת נווטי הרכבות. עמודים היוו מאז ומתמיד את יסודות הארכיטקטורה. בראשית הם היו קשורים לטבע, לעולם הצומח ובהכרח לנוף. כאן, העמוד התעשייתי הוא מעשה ידי אדם, המתריס נגד הטבע האלוהי. ניגוד נוסף נוצר כשהפסל ממחיש את ההווייה הישראלית, שמצד אחד מדגישה את שייכותה למערב, ובה בעת שואפת ל השתלב בסביבתה הקרובה, המזרח תיכונית. הפסל "סמאפור" נתרם למכון ויצמן למדע על-ידי יגאל תומרקין.

 

"האור הפנימי", 1986 גדעון גרץ, ישראל

 הפסל "האור הפנימי" בנוי כמעין סליל מתפתל המתפתח בתהליך של זרימה העולה כלפי מעלה, כמזכירה את רוח האדם השואפת אל הוויה שמעבר למציאות הארצית. פסליו של גרץ עשויים בדרך כלל מפלדת אל-חלד או מארד, והם מעוצבים כצורות אווירודינמיות המתקשרות לקידמה טכנולוגית. פסל זה מייצג נאמנה את היוצר, שניסח לעצמו שפה אמנותית מופשטת אך גם מובנת, שאינה מערערת ואינה תוקפת, אלגנטית וסטרילית משהו, ומחמיאה לקידמה התרבותית. ברק המתכת של הפסל "האור הפנימי" מעניק לו מעין קרינה העולה ומתפרצת מתוכו, וכמו שואפת לעתיד טוב יותר.

ליד הפסל הזה נמצא עץ אורן, שאת הזרעים (צנוברים) שלו נהגנו לאסוף מהמדרכה הסמוכה ולאכול בכייף.

 

"בצוותא", 1982

מארק האלטר חי בפאריס.

הפסל "בצוותא" מורכב מארבע דמויות אדם סכמטיות חסרות תווי פנים, בעלות צללית פשוטה, תמציתית, דינמית - ובמראה מהצד. ארבע הדמויות צמודות זו לזו, פוסעות קדימה, כשאחת מהן נמצאת מעט לפני האחרות. שפתו האמנותית של מארק האלטר מתאימה לתפיסה שרווחה בשנות ה70- של המאה ה20-: זוהי אמנותמינימליסטית כמעט גיאומטרית, העושה שימוש בחומרים תעשייתיים. הדמויות חסרות הפנים, הפורצות קדימה בצורתן "המופשטת" והאחידה, מסמלות את שאיפתו של כל אדם להתקדמות וליצירת חברה אנושית טובה יותר. הפסל "בצוותא" של מארק האלטר הוקדש לזכרו של ד"ר דב ביגון, ונתרם למכון ויצמן למדע על-ידי הוועד הצרפתי והוועד האירופי למען המכון.

 נמצא ליד סן מרטין, המסעדה וגם הכספומט שאפשר להגיע עד אליו עם הרכב.

 

"וכיתתו חרבותם לאתים", 1970

הפסל "וכיתתו חרבותם לאתים" עולה ומתנשא מתוך הצמחייה, כשבשיא גובהו הוא נושא מבנה עגול העולה בזרימה כלפי מעלה. על הפסל ועל בסיסו מופיעות דמויות מטפסות המורכבות מכלי מלחמה כגון מרגמות, מקלעים ואקדחים, המכוסים בשבכת ברזל וכמו "כותתו לאתים". מעליהם מוצבות דמויות הנראות כעומדות להקיש בכדור וכמו לעוררו מתרדמתו. הפסל מהדהד את מגמות הפיסול שרווחו בשנות ה60- וה70- של המאה ה20- בעיקר באמנות ה"פופ". הפסל עוצב לכבוד הארי לוין.

שפרד הרמן תרם את הפסל "וכיתתו חרבותם לאתים" למכון ויצמן למדע, לכבוד הארי לוין. על תרומתו זו העניק לו נשיא המכון דאז, פרופ` אלברט סייבין, מגילת קלף שבה נאמר: "ביום ששי במאי שנת אלף תשע מאות ושבעים, ל` בניסן תש"ל, הוסר במכון ויצמן למדע הלוט מעל הפסל וכיתתו חרבותם לאתים, מעשה ידי שפרד הרמן שהקדיש את הפסל להארי לוין. מגילה זו הינה עדות לנדיבותו של מר ש פרד הרמן, שתרם בדרך זו לשיפור נוף המכון וביטא בפסלו את רצונו העז של סגל המכון לפעול למען הגברת הידע ומציאת האמת אשר תוביל לשלום באיזור עתיק זה ובעולם כולו".

 

"חנוכיה", 1983

אליהו סתיו  בנס-ציונה.

הפסל "חנוכיה" מתקיים במרחב שבין אמנות "טהורה" לאמנות שימושית, ובכך הוא משליך גם על הקשר האמיץ בין מחקר מדעי בסיסי לבין מחקר יישומי. זהו פסל קינטי, שמעבריו השונים הוא מציג דימויים שונים, המתחלפים זה בזה כאשר הצופה מקיף את הפסל תוך כדי התבוננות בו.

במהלך הביקור במכון גיליתי אזור שלא היה מוכר לי, כיכר היובל

שנחנכה במלאת 50 שנה למכון ויצמן, 2 לנובמבר 1999

מבט מגג הבנין הסמוך

אדריכלים עדנה ורפאל לרמן, דרור סדומי
עיצוב דן ריזינגר
אדריכל נוף דן צור

המידע על הפסלים מתוך `פסלים בקמפוס` מכון ויצמן למדע

http://wis-wander.weizmann.ac.il/site/he/weizman.asp?pi=437&pageNo=1#