חג הסיגד בירושלים

חג הסיגְד (מלשון "סגידה", השתחוות) הוא חג של "יהודי אתיופיה" החל בתאריך כ"ט בחשון, חמישים יום אחרי יום הכיפורים.

ובשעות הבוקר בעודם בצום, היו עולים אל ראש הר כשבראשם הקייסים ובידיהם ספרי ה"אורית" (תורה).

בעשירים ותשע לחודש חשוון, היו מתכנסים בני הכפרים מבעוד יום אל מקום אחד. כולם מתאספים בכפרים המרכזיים שבהם קיימו את החג. בכדי להגיע בזמן נאלצו לפעמים לצאת למסע ממושך של כמה ימים.

נהוג היה להכין את בגדי החג, ולכבסם.

ה"כהנים" שחטו פרות וכבשים והכינו את הבשר לסעודה החגיגית בתום יום הסיגד.
בערב החג נהוג היה להתפלל תפילות מיוחדות לכבוד החג.

השכם בבוקר כל בני הכפר והאורחים שהגיעו טבלו בנהר, ולבשו את בגדי החג הנקיים.

ה"כהנים" הוציאו את האורית בשירה, והנשים השמיעו קולות שמחה.

את הסיגד קיימו תמיד על הר גבוה.

לעניין הזה ישנם שני הסברים:
* בדרך זו המחישו וחוו את עליית משה להר סיני ביום מתן תורה.
* מקום גבוה נחשב ונתפס כמקום טהור.
לפני תחילת התפילה נהגו ה"כהנים" או זקני העדה לעלות למקום התפילה בהר, לוודא שהוא נקי וטהור, ולחזק את הגדר שהקיפה את המקום. בחלק הקדמי של הגדר הוכן מקום להנחת האורית.

ביתא ישראל קבעו לחוג בכל שנה את חג הסיגד. אך במקום בתאריך שבספר נחמיה (כ"ד בתשרי), הם קבעו את החג בכ"ט חשון, ביום החמישים לאחר יום כיפור (בדומה לשבועות, החל 50 יום לאחר פסח).

 

בספר נחמיה מסופר על התכנסות כללית שערכו העולים עם הגיעם לירושלים:

"ויאספו כל העם... לשמוע ביום אחד לחדש השביעי... ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה וכפתחו עמדו כל העם. ויברך עזרא את ה` האלוקים הגדול ויענו כל העם אמן אמן במועל ידיהם, ויקדו וישתחוו לה` אפים ארצה" (נחמיה ח` א-ו).

בכינוס זה, שנערך בראש השנה, אומרים הלויים והחכמים לעם "אל תתאבלו ואל תבכו" אלא תחגגו את החג בשמחה, אך בסוף החודש הם מכנסים את העם ליום מיוחד:

"ביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם... ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה` אלהיהם רבעית היום ורבעית מתודים ומשתחוים לה` אלהיהם" (נחמיה ט` א-ג).

הכהנים תרגמו את הדברים משפת הגעז לשפה המדוברת - אמהרית או טיגרית. לקראת סיום כולם מבקשים סליחה ומחילה על חטאיהם, כורעים על ברכיהם ומשתחווים ארצה תוך כדי פרישת כפיהם אל השמיים. אחר כך תוקעים בחצוצרות ואומרים "כשם שזכינו לחגוג את החג השנה, כך נזכה לקיים אותו בשנה הבאה בירושלים".

כמו-כן נדרשו דרשות שבהן הזכירו הקייסים לעם להיות נאמנים לתורה ולמסורת וקראו לבני הקהילה לשמור על המצוות ולחזור בתשובה, להתפל ולהתחנן שהקב"ה יחזירם לארץ מכורתם וימצא אותם זכאים להגשים את החלום הנכסף לעלות לירושלים.

אחר הצהרים, בתום הטכס היו יורדים בני הקהילה מן ההר. בשירה ובריקודים החזירו את התורה לארון הקודש ושברו את הצום בסעודה חגיגית.

משמעות החג

ביום זה מוסיפים לחשבון הנפש האישי את הפן הציבורי - התקהלות המונית בה מכריזים מחדש על הברית, וממשיכים להאמין ולקוות לבואה של הגאולה השלמה.

·                     הסיגד מזכיר את מתן תורה בהר סיני כיסוד הברית עם ה`.

·                     חידוש הברית עם ה` כפי שעשו העולים בימי עזרא.

·                     עידוד הקהילה לשמירה על הזהות היהודית והמצוות, למרות הקושי והבידוד       משאר העם.   על אף הסבל הכרוך בכך

·                     יום צום, חזרה בתשובה ותחינה לישועה משמים.

·                     יצירת אחדות בקהילה.

·                     הסיגד איפשר פיוס בין אנשים. הוא יצר תחושה של אחדות, ושל ביטחון

  

בישראל בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20  החלו לחוג את הסיגד בישראל.

העצרת המרכזית של החג הייתה בהר ציון עם תהלוכה לכותל המערבי. לאחר חילוקי דעות בעדה וקיום טקסים מקבילים נוספים בחורשת ארמון הנציב, הוחלט שהטקס והחג יהיו באזור טיילת גבריאל שרובר (טיילת ארמון הנציב) שם מתכנסים מדי שנה בני העדה האתיופית לחגוג את החג

 

בשנים האחרונות יש השתתפות גדלה והולכת בטכס של צעירי הקהילה, תלמידי בתי הספר התיכוניים, החיילים והסטודנטים שרואים בחג התחברות אל השורשים של תרבותם. רבים מהם הביעו את רצונם שיתווספו לטכס תכנים חדשים שידברו אל לב אלה שגדלו בארץ.

והשנה אף ראינו בקשה להכניס את חג הסיגד לחגי ישראל המוכרזים.

הקייסים מעודדים לשמור את המסורת, וזה גם עוזר לשמור על מעמדם

שמתי לב שלבגדי הנשים יש צבעים אופינים, אבל רקמות שונות בין קבוצות שונות

איכות הבד והריקמה מספרת על המעמד הכלכלי וגם על מצבה האישי של האשה (רווקה, נשואה, אלמנה )

תנועת היד של הנשים האתיופיות- זו מחווה שאוספת קדושה.
הם מכוונות את הידיים להר הבית ומקרבות את הקדושה אל הגוף.

בסוף הטקס נאספות תרומות, כל אחד כפי יכולתו