טקס שריפת המת בבאלי

טקסיי קבורה באינדונזיה שונים מאד במהותם ותפיסתם מכל מה שאנו במערב מכירים.
ראשית הטקס אינו מתקיים סמוך למותו של האדם, כפי שנהוג אצלנו, הטקס יכול להערך חודשים או שנים מספר לאחר פטירת האדם.
שנית, האינדונזים אינם רואים בטקס ארוע עצוב, אלא ארוע שמח. הם לובשים בגדי חג, מנגנים בתזמורות ונראים שלווים ונינוחים.

בבאלי נכחנו בטקס שריפת המת של איש מכובד שנפטר כמה חודשים לפני כן.
במהלך החודשיים שחלפו מיום פטירתו, עמלו בני משפחתו בתכנון פרטי הלוויה.

מנחות ענק הוכנו,

בובת עץ ענקית בדמות שור והוכנה למשא על ידי הגברים הצעירים. בתוך בובה זו יוכנסו שרידי הנפטר, ויובלו אל מדורת השריפה.

בנוסף לכך נבנה מגדל מוות בגובה 20 מטרים, שקושט בבדי זהב.

אלפי אנשים היו מכונסים

ובניהם מוכר האבטיחים

ומוכרי הבוטנים (בוטנים טריים מהשדה, קטנים ומאד טעימים)

את הבמה שעליה יניחו את בובת השור וישרפו, העמידו בשדה שנבחר למטרה זו

לפני הטקס כהן הדת היושב על במה מוגבהת, מתפלל ומברך

התהלוכה החלה,  והראשונות היו נשים נושאות מנחות

אחר כך נושאי האפיריונים,

 

 ולבסוף נושאי המגדל הענק שעליו היתה מונחת גופת המת

כאשר הגיעו לצומת דרכים עשו סיבוב מהיר עם כל המבנה, וזאת כדי לבלבל את השדים

 

כאשר הגיעו לשדה המיועד לשריפה, הורידו את הארון עם גופת המת מעל המגדל,

מי שלא עזר פיזית בנשיאת הארון, החזיק בבד לבן ארוך שנמשך מהארון, 'כאילו שותף בנשיאת בארון'

והובילו אותו לבמה עליה היה מונחת כבר בובת השור.

מכניסים את המת לתוך בובת השור ומתכוננים לשריפה

ובינתים שתי תזמורות מנגנות

וקבוצת שומרים רוקדת ריקוד, השומרים כאן כי כרגע המת במצב עדין שאינו מוגן דיו ועליהם לשמור עליו.

 

ולבסוף לאחר שכל ההכנות הסתימו שורפים את בובת השור ובתוכה המת.