פגשתי גיישות ביפן

גיישה שמשמעותה היא "אשת אומנות" או "אמנית". הגיישות הן מארחות מקצועיות שמתמחות באמנויות יפניות מסורתיות, אותן הן מציגות במסיבות ובאירועים חגיגיים אחרים

נפגשנו עם שתי גישות במסעדה שהוזמנה במיוחד עבורנו, ויכולנו לשמוע מפיהן על חייהן.

הגישות נבחרות בילדותן לתפקיד. בעבר היתה זו המשפחה ששלחה את אחת הבנות להיות גישה. הגישות שאני פגשתי בחרו בכך בעצמן בהיותן צעירות בבית הספר היסודי, מתוך התענינותן באמנות יפנית מסורתית . במהלך לימודיהן לומדות הגישות ריקוד מסורתי,

נגינה בעיקר על שמיזן,

 שירה ועוד.

במהלך חמש השנים הראשונות מתגוררת הבחורה בבית גישות, שם נמצאת המאמא סאן האחרית על הבנות. בשנה הראשונה היא רק לומדת ואינה יוצאת להופעות. בארבע השנים שלאחר מכן היא הופכת למיקוסאן . אפשר לראות זאת על פי החגורה שלמותניה שהיא ארוכה. כשתהיה גיישה היא תקפל את החגורה כמו בקימונו היפני הרגיל.

המיקוסאן הולכת עם הגישות להופעות, בבתי תה. הופעות אלו יקרות מאד, ואת עיקר הכסף מקבלת המאמא סאן, שדואגת להכשרה היקרה של הגישה (כ 200 אלף דולר). המיקוסאן עצמה מקבלת דמי כיס.

הגישות מאופרות בצבע מאוד חיוור, כמעט לבן.

הן מאפרות גם את העורף

את האיפור הן עושות לבד, וגם התסרוקת שהן אוספות בצורת עיגול, עם מסרק אחד ושתי סיכות.
ללבישת הקימונו הן נעזרות בגבר שתפקידו להדק את החגורה הארוכה ולמשוך אותה בחוזקה.

הקימונו שלהן הוא מיוחד, ובעונה שאנחנו היינו ניתן היה לראות בקיימונו את צבעי הדובדן וגם מרקמים של פרחים.

הגיישות עובדות כל יום בשעות הערב, ובשעות הבוקר הן ממשיכות ללמוד ולכן אינן יכולות להנשא ולהקים משפחה. הן מקוות שיהיה להן פטרון שיעזור להן בהחזקת הבית וברכישת הקימונו היקרים שהן צריכות.

 במהלך הערב ראינו גם משחקים בהן נוהגות הגישות לשחק עם האורחים, אחד המשחקים היה אבן נייר ומספריים, והשני משחק עם כוס.

כשביקרנו במקדש הייאן לראות את הגנים היפים ופריחת הדובדבן, ראינו את אחת המיקוסאן שבאה להצטלם בגן הפורח